בריאה

– לפעמים נדמה שהחושך מתאמץ בנשימותיו האחרונות לפני הזריחה, כמו צעקה של מטוס לפני נחיתה. וגל שניה לפני שהוא נשבר בבכי.

– יש דברים שאני לא מצליחה לשלוט בהם כמו אהבה שנשפכת אותי החוצה ואני סדוקה מניסיון להכיל את כולה.

– וזה כמו חול מתפורר, שמתגעגע לזכוכית שהוע עדיין לא גרגר ממנה וגם כשיהיה, הוא אפסי ושקוף את עצמו לדעת.

-כל הלילה התעוררתי וחלמתי וקמתי ונשמתי ונחנקתי והתהפכתי וכמעט שנרדמתי רצוא ושוב רצוא ושוב מתקרבת ובורחת מעצמי כמו ילד שבא ללטף את המפלצת הפצועה שמתחת למיטה או לזרוק מטבע למוזיקאי ברחוב.

-אזור הדגדוג לפני שמוצאים את המילה הנכונה, מתקרבים בחשש, נוגעים-לא-נוגעים, מלטפים, מטפטפים, מדגדגים באושר מהול באי נעימות עצומה. לברוח לשני כיוונים הפוכים בו זמנית.

– במקום בו נגמרות המילים השורה שלי מחבקת את עצמה בחיוך קצת שבור ונהרות שוצפים של שתיקה ממלאים ונושאים את סדקיו.
-…ופתאום הייתי בעצם אדם אחר שקצותיו פרומים ומטושטשים והוא נמרח ודוהה ונאבק וקפוא בדעיכתו.

-שלום. כלומר, אני כאן, וגם אתה כאן, ואולי נחכה כאן מעט לפני שנמשיך כל אחד בבדידותו המשתרכת.

ותודה רבה לאליעז כהן על הסדנא היפהפיה, והמדויקת להפליא 🙂

| תגובה אחת

(ללא שם)

כְּשֶׁלָּחַשְׁתּ שֶׁכָּל שֶׁבֶר
שׁוֹנֶה וְיִחוּדִי
וְאִלּוּ הַשָּׁלֵם אָחִיד וּסְתָמִי שֶׁכָּזֶה
רָצִיתִי לִצְעֹק לְךְ שֶׁהַיֹּפִי
שֶׁל אִצְטְרֻבָּלים
שֶׁל קְווינְטַה
שֶׁל פֶּלַח תַּפּוּחַ יָרֹק בִּדְבַשׁ
שֶׁל כַּפּוֹת רַגְלַיִם מִתְחַפְרות בְּחוֹל לַח
וְשֶׁל אֶצְבְּעוֹתַיִךְ פּוֹרְמוֹת צַמָּה
מֵאִיר שׁוֹנֶה כָּל כָּךְ
וְאִלּוּ כֻּלָּנוּ
בּוֹדְדִים
בְּאוֹתָן הַמִּלִּים מַמָּשׁ.

פורסם בקטגוריה שיר | 3 תגובות

חלל הפנוי

יש אנשים שתולים שעון אפילו בחדר אמבטיה, כדי להגביל גם את הבריחות שלהם- לא לתת לעצמם להתמכר לשטיפת נפש הזאת. לא מזמן שמתי שעון מעורר אבל אחרי הפעם הרביעית שהיד המטפטפת שלי הרטיבה אותו בניסיון לדחות את הקץ הוא השמיע קולות מחאה ונשתתק. בגמר הדין ספרתי אותו והכרענו שאם אני אשים אותו בספא אורז למשך יומיים הוא ינכה לי שליש מהעונש בגין התנהגות טובה.

העולם מתחלק לאנשים שהולכים רק על הסדקים והשברים והחריצים ברחוב ולאלה שחושבים שאסור לדרוך על הקווים. ז"א, יש גם אנשים שעוד לא החליטו באיזה צד הם ומחליטים בהתאם לגודל הלבנים או אנשים שחושבים שזה מטומטם והולכים גם וגם בכוונה וכאלה שבכלל לא שמים לב לאן הם הולכים ועל מה הם דורכים ואולי הם בעצם קבוצה אחת וכל האחרים הם חלק אחר ובכלל- העולם מתחלק לכלמני חלוקות אפשריות, (כמו למשל כאלה שאוהבים סושי וכאלה שעדיין לא אכלו את הסושי הנכון, וגם לאנשים שפותרים קוביה הונגרית וכאלה שמבלגנים אותה, או אנשים שהתקבלו לתכנית מצוינות ביסודי ולאלה שהתקבלו אבל אמרו להורים שלהם שהם לא רוצים ועכשיו הם כבר לא זוכרים למה, וחבל.) חלוקות שכל אחת מהן שוברת את העולם לעוד כמה חלקים, וכל השברים האלה יוצרים אשליה של סדר, שזה בעצם בלאגן במסגרת, שזה אולי משהו שאפשר יותר לעכל- והכל בגלל איזה חכמולוג שהחליט להפריד את האור והחושך ועכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם כל החלל הפנוי הזה.

"וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לִבְרא אֶת הָעוֹלָם
לא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ
מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכּל אֵין סוֹף
עַל כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין
וְעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי"

| 5 תגובות

אילו יכולתי

הָיִיתִי חוֹרֶזֶת אֶת הַשְּׁתִיקוֹת
וּפוֹסַחַת
עַל הַמּוּעָקָה
וּמְפַסֶּקֶת אֶת הַהַפְסָקוֹת, שֶׁבֵּין שְׁאִיפָה
לִנְשִׁיפָה.

הָיִיתִי מִצְּלִיחָה
בְּשׁוּרוֹת קְצָרוֹת
מְדֻיָּקוֹת
לִבְכּוֹת אֶת כָּל הַמֻּרְכָּבוֹת הַזֹּאת
בְּדִמְעָה אַחַת שׁוֹטֶפֶת.

[ ולא הייתי צריכה להוסיף הסברים והסתיגויות והתנצלויות
ולא להרגיש שפספסתי שזייפתי ששיקרתי שהגזמתי
ולא לסיים תמיד בשלוש נקודות…]
*או כוכביות

| 3 תגובות

נקודה למחשבה

אנשים פשוטים לא רוצים לשנות סדרי עולם. הם רוצים בית. ואשה. ואוכל טעים בארוחת צהריים. ולהצליח לשלוח את הבן שלהם לחוג ציור. ולהרגיש בטוחים.

אלו האנשים שבשלטון שיודעים שהפחד והאיום על הדברים הקטנים האלה זה הדבר היחיד שיגרום לעם לפעול. שמלחמה זה משתלם. שצרות יוצרות אחדות, ומסיטות את תשומת הלב מהדברים החשובים באמת, גורמות לנו לא לשים לב שיש אנשים שנמצאים למעלה בשביל לשלוט ולא בשביל להפוך את העולם למקום טוב יותר.

הם הופכים את הפחד לשנאה, ומנצלים את הבורות כדי לנתב את הפחד מהשונה לשנאה עיוורת. והשנאה הזו מקלה עלינו, כי ככה יש לנו מישהו אחר להאשים אותו בהכל.

אז האמת כבר פחות חשובה, כי זה לא בנאדם שעומד מולך, שרוצה בית ואשה ואוכל טעים בצהריים ולשלוח את הילד שלו לחוג ציור ולהיות בטוח. זה בעצם מכונה שכל מטרתה היא לפגוע בך, ולכן צריך להרוס אותה. אין עם זה שום בעיה מוסרית כשמדובר במכונה, בהגנה עצמית.

וככל שאנחנו בורים יותר אנחנו שונאים יותר, ואנחנו מצדיקים את הפגיעה באחר.

זה מתבטא כבר בדברים הכי קטנים. כמו ילדים שעושים חרם ביסודי על ילד שמערער את המעמד החברתי שלהם או מאיים על הדברים שנחשבים בעיניהם כמו פופולאריות. זה מתחיל ביסודי וממשיך בלשנוא חרדי שעובר ברחוב כאילו בגללו אני צריך לשרת בצבא. אחרי כן אנשים מרשים לעצמם להתעלל בסודני ברחוב כאילו הוא באופן אישי ניסה להעיף אותם מהבית, ולכתוב סטטוסים בפייסבוק שערבי טוב זה ערבי מת. למה כשיש פיגוע יש כזאת אחדות? כזאת עצמה? כי כולנו ביחד נגד כל "ההם", כי הם מנסים לאיים עלינו. אז יש פה אחדות ויש פה משהו שהוא יותר גדול ממני. אתם יודעים איפה זה נגמר?!

זה נגמר במחבלים שמוכנים להקריב את החיים שלהם בשביל לרצוח אנשים חפים מפשע. סבים סבתות. הורים. אחים. ילדים.

גם הרוצחים היו פעם ילדים, והיה בהם משהו אנושי, אבל הם השחיתו אותו בשנאה שנוצרה מפחד ובורות. ואיפה הרצון להיות בטוחים? נעלם. כי יש שם משהו גדול יותר שהחיים הקטנים שלך מאבדים משמעות מולו. ערך חיי אדם יורד מול השנאה הרצחנית הזאת.

להגיד לכם מה יותר מפחיד אותי מזה שיש בהם אנושיות? יותר מפחיד שיש בנו משהו מהם. שלכולנו יש פוטנציאל להיות כאלה. לשנוא ככה.

כי יש עוד משהו שאנחנו רוצים חוץ מבית ואשה וחוג ציור לילד וביטחון. אנחנו מחפשים משמעות. אנחנו סופיים כ"כ ומחפשים לצאת מעצמנו. במלחמה יש 'עוצמה אינסטנט'. אחרי פיגועים אנחנו מרגישים הרבה יותר ערבות הדדית. אני נחרדת מהמחשבה שלהיות חלק מהצבא הנאצי מרגיש כמו להיות חלק מדבר כ"כ עצום שמשנה את העולם.

קל לנו להתאחד מול אויב משותף, האתגר הוא להתאחד מול האויב שבתוכנו- לא לשקר לעצמנו ולהאשים אחרים בצרות שלנו. לא ליפול לשנאה מתוך פחד. לא להיות המון טיפש.

זה עבודה של כל אחד מאיתנו, והמאבק הזה הרבה יותר קשה- ובסופו מסתתרת משמעות גדולה בהרבה מ"עוצמה אינסטנט" שמוכרים לנו בזנופוביה.

ב"ה אנחנו חיים בעולם שבו אף אחד לא מטיל את הפור עבורנו. כל אחד מאיתנו יכול להשפיע עד חצי המלכות. אנחנו יכולים לנסות להרעיל אנשים ואנחנו יכולים לראות אחרים עושים את זה ולנסות לעצור אותם. הבחירה בידיים שלנו. זאת אחריות כבדה, כל העסק הזה של לחיות.

 אבל טוב לחיות בעד ארצנו. 

הערה | פורסם ב- מאת | כתיבת תגובה

תראי,

זה לא חדש לי שאני פחדנית. מה את מסתכלת עלי ככה? אני אומרת את זה בכל הזדמנות אפשרית.
לא, לא כדי שירחמו עלי. לא כדי שלא יצפו ויתאכזבו. אני באמת מפחדת. נו אני רואה עלייך שאת מסכימה איתי, את סתם עושה את הפרצוף הזה כדי שאני לא אוותר לעצמי.
את חושבת שאני לא רוצה שיהיה לי טוב? בטח שאני רוצה, אבל אני לא יכולה לשבור עוד לב אחד בעולם הזה. לא, לא משנה אם הוא שלי או של מישהו אחר. הכל יתפרק, רסיסים כ"כ קטנים כבר אי אפשר להרכיב מחדש. צריך להזהר.
אני יודעת.. אני יודעת שאני לא יכולה לצפות שמישהו מושלם יבוא ויציל אותי (אני לא רוצה שיצילו אותי. אני לא!) אבל אם אני לא אזהר זה יהרוג אותי. כן, יהרוג. תגידי שאני דרמטית עד מחר- שתינו יודעות שבפעם שעברה בקושי יצאתי מזה.
(אני מקצינה אני יודעת. אבל החיים הקטנים שלי זה מה שיש לי, והמנעד רגשות שלי גדול וצריך לנצל את כולו.)
ואיך אני בכלל אמורה לדעת שהוא לא פשוט עבר שם בזמן הנכון? כבר דיברנו על זה, אני בכלל לא תכננתי to fall for someone , לא עכשיו, אבל זה תמיד נמצא שם. תמיד צריך את זה… ואיך אני אמורה לדעת שאני רוצה אותו, ולא רוצה לאהוב? ואני לא יכולה. אני אומרת לך אני לא! זה יותר מדי לאבד. יותר מדי.

ואז הדמעות נשרו למעיין ועיגולים גדולים של עצבות העלימו אותה.

פורסם בקטגוריה סיפור קצר\ קטע | כתיבת תגובה

יותר עצוב

כשפצחתי את עצמי וירקתי
את הקליפות
נשאר בי כל המלח
וזה לא היה בגללך וגם לא בשביל ש
תראה, זה פשוט
יותר בריא מסגריות ו
יותר קל מלכתוב ו
יותר נגיש מאהבה

פורסם בקטגוריה שיר | כתיבת תגובה