אילו יכולתי

הָיִיתִי חוֹרֶזֶת אֶת הַשְּׁתִיקוֹת
וּפוֹסַחַת
עַל הַמּוּעָקָה
וּמְפַסֶּקֶת אֶת הַהַפְסָקוֹת, שֶׁבֵּין שְׁאִיפָה
לִנְשִׁיפָה.

הָיִיתִי מִצְּלִיחָה
בְּשׁוּרוֹת קְצָרוֹת
מְדֻיָּקוֹת
לִבְכּוֹת אֶת כָּל הַמֻּרְכָּבוֹת הַזֹּאת
בְּדִמְעָה אַחַת שׁוֹטֶפֶת.

[ ולא הייתי צריכה להוסיף הסברים והסתיגויות והתנצלויות
ולא להרגיש שפספסתי שזייפתי ששיקרתי שהגזמתי
ולא לסיים תמיד בשלוש נקודות…]
*או כוכביות

| 3 תגובות

נקודה למחשבה

אנשים פשוטים לא רוצים לשנות סדרי עולם. הם רוצים בית. ואשה. ואוכל טעים בארוחת צהריים. ולהצליח לשלוח את הבן שלהם לחוג ציור. ולהרגיש בטוחים.

אלו האנשים שבשלטון שיודעים שהפחד והאיום על הדברים הקטנים האלה זה הדבר היחיד שיגרום לעם לפעול. שמלחמה זה משתלם. שצרות יוצרות אחדות, ומסיטות את תשומת הלב מהדברים החשובים באמת, גורמות לנו לא לשים לב שיש אנשים שנמצאים למעלה בשביל לשלוט ולא בשביל להפוך את העולם למקום טוב יותר.

הם הופכים את הפחד לשנאה, ומנצלים את הבורות כדי לנתב את הפחד מהשונה לשנאה עיוורת. והשנאה הזו מקלה עלינו, כי ככה יש לנו מישהו אחר להאשים אותו בהכל.

אז האמת כבר פחות חשובה, כי זה לא בנאדם שעומד מולך, שרוצה בית ואשה ואוכל טעים בצהריים ולשלוח את הילד שלו לחוג ציור ולהיות בטוח. זה בעצם מכונה שכל מטרתה היא לפגוע בך, ולכן צריך להרוס אותה. אין עם זה שום בעיה מוסרית כשמדובר במכונה, בהגנה עצמית.

וככל שאנחנו בורים יותר אנחנו שונאים יותר, ואנחנו מצדיקים את הפגיעה באחר.

זה מתבטא כבר בדברים הכי קטנים. כמו ילדים שעושים חרם ביסודי על ילד שמערער את המעמד החברתי שלהם או מאיים על הדברים שנחשבים בעיניהם כמו פופולאריות. זה מתחיל ביסודי וממשיך בלשנוא חרדי שעובר ברחוב כאילו בגללו אני צריך לשרת בצבא. אחרי כן אנשים מרשים לעצמם להתעלל בסודני ברחוב כאילו הוא באופן אישי ניסה להעיף אותם מהבית, ולכתוב סטטוסים בפייסבוק שערבי טוב זה ערבי מת. למה כשיש פיגוע יש כזאת אחדות? כזאת עצמה? כי כולנו ביחד נגד כל "ההם", כי הם מנסים לאיים עלינו. אז יש פה אחדות ויש פה משהו שהוא יותר גדול ממני. אתם יודעים איפה זה נגמר?!

זה נגמר במחבלים שמוכנים להקריב את החיים שלהם בשביל לרצוח אנשים חפים מפשע. סבים סבתות. הורים. אחים. ילדים.

גם הרוצחים היו פעם ילדים, והיה בהם משהו אנושי, אבל הם השחיתו אותו בשנאה שנוצרה מפחד ובורות. ואיפה הרצון להיות בטוחים? נעלם. כי יש שם משהו גדול יותר שהחיים הקטנים שלך מאבדים משמעות מולו. ערך חיי אדם יורד מול השנאה הרצחנית הזאת.

להגיד לכם מה יותר מפחיד אותי מזה שיש בהם אנושיות? יותר מפחיד שיש בנו משהו מהם. שלכולנו יש פוטנציאל להיות כאלה. לשנוא ככה.

כי יש עוד משהו שאנחנו רוצים חוץ מבית ואשה וחוג ציור לילד וביטחון. אנחנו מחפשים משמעות. אנחנו סופיים כ"כ ומחפשים לצאת מעצמנו. במלחמה יש 'עוצמה אינסטנט'. אחרי פיגועים אנחנו מרגישים הרבה יותר ערבות הדדית. אני נחרדת מהמחשבה שלהיות חלק מהצבא הנאצי מרגיש כמו להיות חלק מדבר כ"כ עצום שמשנה את העולם.

קל לנו להתאחד מול אויב משותף, האתגר הוא להתאחד מול האויב שבתוכנו- לא לשקר לעצמנו ולהאשים אחרים בצרות שלנו. לא ליפול לשנאה מתוך פחד. לא להיות המון טיפש.

זה עבודה של כל אחד מאיתנו, והמאבק הזה הרבה יותר קשה- ובסופו מסתתרת משמעות גדולה בהרבה מ"עוצמה אינסטנט" שמוכרים לנו בזנופוביה.

ב"ה אנחנו חיים בעולם שבו אף אחד לא מטיל את הפור עבורנו. כל אחד מאיתנו יכול להשפיע עד חצי המלכות. אנחנו יכולים לנסות להרעיל אנשים ואנחנו יכולים לראות אחרים עושים את זה ולנסות לעצור אותם. הבחירה בידיים שלנו. זאת אחריות כבדה, כל העסק הזה של לחיות.

 אבל טוב לחיות בעד ארצנו. 

הערה | פורסם ב- מאת | כתיבת תגובה

תראי,

זה לא חדש לי שאני פחדנית. מה את מסתכלת עלי ככה? אני אומרת את זה בכל הזדמנות אפשרית.
לא, לא כדי שירחמו עלי. לא כדי שלא יצפו ויתאכזבו. אני באמת מפחדת. נו אני רואה עלייך שאת מסכימה איתי, את סתם עושה את הפרצוף הזה כדי שאני לא אוותר לעצמי.
את חושבת שאני לא רוצה שיהיה לי טוב? בטח שאני רוצה, אבל אני לא יכולה לשבור עוד לב אחד בעולם הזה. לא, לא משנה אם הוא שלי או של מישהו אחר. הכל יתפרק, רסיסים כ"כ קטנים כבר אי אפשר להרכיב מחדש. צריך להזהר.
אני יודעת.. אני יודעת שאני לא יכולה לצפות שמישהו מושלם יבוא ויציל אותי (אני לא רוצה שיצילו אותי. אני לא!) אבל אם אני לא אזהר זה יהרוג אותי. כן, יהרוג. תגידי שאני דרמטית עד מחר- שתינו יודעות שבפעם שעברה בקושי יצאתי מזה.
(אני מקצינה אני יודעת. אבל החיים הקטנים שלי זה מה שיש לי, והמנעד רגשות שלי גדול וצריך לנצל את כולו.)
ואיך אני בכלל אמורה לדעת שהוא לא פשוט עבר שם בזמן הנכון? כבר דיברנו על זה, אני בכלל לא תכננתי to fall for someone , לא עכשיו, אבל זה תמיד נמצא שם. תמיד צריך את זה… ואיך אני אמורה לדעת שאני רוצה אותו, ולא רוצה לאהוב? ואני לא יכולה. אני אומרת לך אני לא! זה יותר מדי לאבד. יותר מדי.

ואז הדמעות נשרו למעיין ועיגולים גדולים של עצבות העלימו אותה.

פורסם בקטגוריה סיפור קצר\ קטע | כתיבת תגובה

יותר עצוב

כשפצחתי את עצמי וירקתי
את הקליפות
נשאר בי כל המלח
וזה לא היה בגללך וגם לא בשביל ש
תראה, זה פשוט
יותר בריא מסגריות ו
יותר קל מלכתוב ו
יותר נגיש מאהבה

פורסם בקטגוריה שיר | כתיבת תגובה

לזאת שמחכה, או- למה אני לא כותבת הרבה לאחרונה

טוב, תנו לי שנייה לחשוב איך לנסח את עצמי. (הרבה יותר קל לי לעמוד על במה ולהכניס את המחשבות שלי לתבניות כמו שירה שמרחיקות אותי מהמציאות מאשר באמת להיות חלק ממנה. שריטה רצינית, תאלצו לסלוח לי)

בזמן האחרון קשה לי למצוא מילים.

ז"א, אני מרגישה שאני כל הזמן צריכה להסביר את עצמי, שמצד אחד מה שאני מרגישה הוא מורכב מדי, ומצד שני יש בי פשוט חלל גדול מאוד של ריקנות- שאין לי מה להגיד. ואני כמעט ולא מצליחה לכתוב.

ואני לא יכולה שלא לכתוב. וזה משגע אותי. בכולופן, רציתי שתדעו שאני לא סתם מפקירה, ושאני מנסה, באמת. ואולי כדאי שגם פוסטים כאלה יהיו מדי פעם, לא מסתתרים כ"כ. זה שאני לא מצליחה להתנסח לא אומר שאני מפסיקה לחשוב. ומשהו קורה לי. כשאני אצא מזה אני אקנה מתנות לכולם (לפחות לי. והיא תכלול שוקולד 🙂 )

פורסם בקטגוריה מחשבות שלא נכנסות לקטגוריה | עם התגים , | תגובה אחת

רק לא ליפול

שצף מילים חלולות מתנפצות לרסיסים.

זה לא שיש לי מה להגיד
זה פשוט כל החלל הריק הזה
שאין לי מקום בו.

אני רוצה לזכור איך לרצות
לחפש את הקוץ הדוקר איפשהו
זה שהלך לאיבוד בתוכי
זה שמעיר אותי בבוקר

אלוהים!

תן לי לשרוף את החמץ שבי
תן בליבי ענווה
וקח את ההכנעה התפלה המכוערת שאני.

ובתוך ים החוסר הזה

יד שאולי שלי מתחננת
רק לא ליפול
(גם כשאתה לא שומע)

| תגובה אחת

מכה מבעד לשמיכה

בדלי השראה זרוקים ברחובות

בדרך הביתה

כואב כמו לנסות להיזכר

ולשכוח

כמה יופי

כמה יופי זולג מהעיניים הנכונות

פורסם בקטגוריה שיר | כתיבת תגובה

שלח לחמך על פני המים

אתה מבין?

כשהייתי קטנה נתנו לי לחמניה מתוקה עם שומשום, כזאת שהייתה על הפלטה בשבת ונשרפה בדיוק מספיק (רק בלמטה) ואמרו לי: "תקחי לך קצת, רק מה שבאמת תאכלי, ואם תרצי עוד, אז ברוך השם לא חסר בבית שלנו."

וברוך השם לא חסר.

***

האהבה שלי מתפזרת בעולם כמו חתיכות לחם שזורקים לברווזים באמריקה או בבריכה בגן החיות התנ"כי. לכן עדיין חלק בי אוהב את מתן ואת בן ואת אלי הכי הכי, כי כל אחד לקח לי ביס מהלחמניה. אבל אלי, אלי תמיד היה חופר בלחמניה ואוכל רק את הביפנוכו, אז ממנו יש לי את החור הכי גדול, ולי הוא השאיר רק את השרוף בלמטה שלא טעים לאכול לבד.

וכל פעם שאני רואה מישהו שהוא קצת מתפרס כמו מתן, או נחמד בהכחשה כמו בן, או אוכל את הביפנוכו של הלחמניה כמו אלי, אני קצת מתכווצת וקצת מתרחקת וקצת כמו מגנט.

כשהייתי קטנה לא התקמצנתי על הלחם- אם אני ארצה עוד אז ברוך השם, לא חסר.

אבל אני פרפקציוניסטית. לא נעים לי להביא לחם נגוס, במיוחד לא לאנשים רעבים, במיוחד לא רעבים כמוני, או כמו שאני רוצה שיהיו.

אז אתה מבין למה אני לא יכולה להשביע אותך?

(28.3.12)

פורסם בקטגוריה סיפור קצר\ קטע | 3 תגובות

כותרת

אילו היה לי איך

לתאר ולא היה מה

אילו היה לי מה

לתאר ולא היה איך

אך אין לי אפילו

סימני שאלה

או

| תגובה אחת

תשובה

כאבי צלע

כמו אחרי ריצה ארוכה

כאבי פנטום בחלל המשלים

כמו המועקה שבין שני מגנטים

אני לא מכוון

לא מסוגל להתקלף

אין לי מקום להכיל את הריקנות הזאת יותר

והיא נשפכת אותי החוצה

הכל נעשה מעורבב ומסופק

והייתי תוהו ובוהו

וחושך על פני

תהום

והרוח מרחפת על פני

לא טוב היות האדם בלעדיו

והתשובה הראשית

שהיא מאירה את המחשכים מיד

היא שישוב האדם אל עצמו

פורסם בקטגוריה שיר | כתיבת תגובה