– לפעמים נדמה שהחושך מתאמץ בנשימותיו האחרונות לפני הזריחה, כמו צעקה של מטוס לפני נחיתה. וגל שניה לפני שהוא נשבר בבכי.
– יש דברים שאני לא מצליחה לשלוט בהם כמו אהבה שנשפכת אותי החוצה ואני סדוקה מניסיון להכיל את כולה.
– וזה כמו חול מתפורר, שמתגעגע לזכוכית שהוע עדיין לא גרגר ממנה וגם כשיהיה, הוא אפסי ושקוף את עצמו לדעת.
-כל הלילה התעוררתי וחלמתי וקמתי ונשמתי ונחנקתי והתהפכתי וכמעט שנרדמתי רצוא ושוב רצוא ושוב מתקרבת ובורחת מעצמי כמו ילד שבא ללטף את המפלצת הפצועה שמתחת למיטה או לזרוק מטבע למוזיקאי ברחוב.
-אזור הדגדוג לפני שמוצאים את המילה הנכונה, מתקרבים בחשש, נוגעים-לא-נוגעים, מלטפים, מטפטפים, מדגדגים באושר מהול באי נעימות עצומה. לברוח לשני כיוונים הפוכים בו זמנית.
– במקום בו נגמרות המילים השורה שלי מחבקת את עצמה בחיוך קצת שבור ונהרות שוצפים של שתיקה ממלאים ונושאים את סדקיו.
-…ופתאום הייתי בעצם אדם אחר שקצותיו פרומים ומטושטשים והוא נמרח ודוהה ונאבק וקפוא בדעיכתו.
-שלום. כלומר, אני כאן, וגם אתה כאן, ואולי נחכה כאן מעט לפני שנמשיך כל אחד בבדידותו המשתרכת.
ותודה רבה לאליעז כהן על הסדנא היפהפיה, והמדויקת להפליא 🙂
רְסִיסִים מִמֶנִי 
וידידה שלי מוסרת: מקסים.