נקודה למחשבה

אנשים פשוטים לא רוצים לשנות סדרי עולם. הם רוצים בית. ואשה. ואוכל טעים בארוחת צהריים. ולהצליח לשלוח את הבן שלהם לחוג ציור. ולהרגיש בטוחים.

אלו האנשים שבשלטון שיודעים שהפחד והאיום על הדברים הקטנים האלה זה הדבר היחיד שיגרום לעם לפעול. שמלחמה זה משתלם. שצרות יוצרות אחדות, ומסיטות את תשומת הלב מהדברים החשובים באמת, גורמות לנו לא לשים לב שיש אנשים שנמצאים למעלה בשביל לשלוט ולא בשביל להפוך את העולם למקום טוב יותר.

הם הופכים את הפחד לשנאה, ומנצלים את הבורות כדי לנתב את הפחד מהשונה לשנאה עיוורת. והשנאה הזו מקלה עלינו, כי ככה יש לנו מישהו אחר להאשים אותו בהכל.

אז האמת כבר פחות חשובה, כי זה לא בנאדם שעומד מולך, שרוצה בית ואשה ואוכל טעים בצהריים ולשלוח את הילד שלו לחוג ציור ולהיות בטוח. זה בעצם מכונה שכל מטרתה היא לפגוע בך, ולכן צריך להרוס אותה. אין עם זה שום בעיה מוסרית כשמדובר במכונה, בהגנה עצמית.

וככל שאנחנו בורים יותר אנחנו שונאים יותר, ואנחנו מצדיקים את הפגיעה באחר.

זה מתבטא כבר בדברים הכי קטנים. כמו ילדים שעושים חרם ביסודי על ילד שמערער את המעמד החברתי שלהם או מאיים על הדברים שנחשבים בעיניהם כמו פופולאריות. זה מתחיל ביסודי וממשיך בלשנוא חרדי שעובר ברחוב כאילו בגללו אני צריך לשרת בצבא. אחרי כן אנשים מרשים לעצמם להתעלל בסודני ברחוב כאילו הוא באופן אישי ניסה להעיף אותם מהבית, ולכתוב סטטוסים בפייסבוק שערבי טוב זה ערבי מת. למה כשיש פיגוע יש כזאת אחדות? כזאת עצמה? כי כולנו ביחד נגד כל "ההם", כי הם מנסים לאיים עלינו. אז יש פה אחדות ויש פה משהו שהוא יותר גדול ממני. אתם יודעים איפה זה נגמר?!

זה נגמר במחבלים שמוכנים להקריב את החיים שלהם בשביל לרצוח אנשים חפים מפשע. סבים סבתות. הורים. אחים. ילדים.

גם הרוצחים היו פעם ילדים, והיה בהם משהו אנושי, אבל הם השחיתו אותו בשנאה שנוצרה מפחד ובורות. ואיפה הרצון להיות בטוחים? נעלם. כי יש שם משהו גדול יותר שהחיים הקטנים שלך מאבדים משמעות מולו. ערך חיי אדם יורד מול השנאה הרצחנית הזאת.

להגיד לכם מה יותר מפחיד אותי מזה שיש בהם אנושיות? יותר מפחיד שיש בנו משהו מהם. שלכולנו יש פוטנציאל להיות כאלה. לשנוא ככה.

כי יש עוד משהו שאנחנו רוצים חוץ מבית ואשה וחוג ציור לילד וביטחון. אנחנו מחפשים משמעות. אנחנו סופיים כ"כ ומחפשים לצאת מעצמנו. במלחמה יש 'עוצמה אינסטנט'. אחרי פיגועים אנחנו מרגישים הרבה יותר ערבות הדדית. אני נחרדת מהמחשבה שלהיות חלק מהצבא הנאצי מרגיש כמו להיות חלק מדבר כ"כ עצום שמשנה את העולם.

קל לנו להתאחד מול אויב משותף, האתגר הוא להתאחד מול האויב שבתוכנו- לא לשקר לעצמנו ולהאשים אחרים בצרות שלנו. לא ליפול לשנאה מתוך פחד. לא להיות המון טיפש.

זה עבודה של כל אחד מאיתנו, והמאבק הזה הרבה יותר קשה- ובסופו מסתתרת משמעות גדולה בהרבה מ"עוצמה אינסטנט" שמוכרים לנו בזנופוביה.

ב"ה אנחנו חיים בעולם שבו אף אחד לא מטיל את הפור עבורנו. כל אחד מאיתנו יכול להשפיע עד חצי המלכות. אנחנו יכולים לנסות להרעיל אנשים ואנחנו יכולים לראות אחרים עושים את זה ולנסות לעצור אותם. הבחירה בידיים שלנו. זאת אחריות כבדה, כל העסק הזה של לחיות.

 אבל טוב לחיות בעד ארצנו. 

מודעות פרסומת

אודות tamar schachter

אני תמר. יהודיה, מאמינה, ירושלמית ועוד דברים. אני בעיקר יודעת שאני לא יודעת כלום, אבל אני עובדת על זה. this pretty much sums it up.
הערה | פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s