אני שונאת ללכת הביתה בשעות מאוחרות מדי, ולדעת שאין לי סיכוי להירדם.
אני שונאת שדווקא בזמן הזה עולות המנגינות הכי יפות, הרעיונות הכי שלמים- הצעקות הכי אמיתיות.
אני שונאת לחזור אח"כ הביתה ולא להיות מסוגלת לעשות כלום. ולכעוס, על כלום ועל הכל ביחד.
ואז ללכת לישון. לישון רע. עם סיוטים. כבר פעמיים חלמתי שאני בהריון, אבל שאין לי בבטן כלום- היא פשוט ריקה… כבר חלמתי כמה פעמים שאני מסתובבת בין הכיסאות בהופעה של מישהו שאני לא מכירה ולא מוצאת כלום, רק רואה מישהו מאחור עם כיפה לבנה. ואז אני מתעוררת בבוקר סחוטה ומזיעה. אני פשוט שונאת את זה.
למה זה קורה בכלל?
רְסִיסִים מִמֶנִי 