אושר

קראו לה אושר, והיא השיגה כל מה שהיא רק רצתה. כמעט.

היא למדה משפטים באוניברסיטה, וגרה עם שלוש חברות מרחק הליכה מהים. הייתה לה צמה ג'ינג'ית, ועיניים חומות בהירות, כמו דבש.היא הייתה שחומה מהים,ולמרות שהיא הגיעה רק למטר שישים, הנעליים שלה היו מידה 40- אבל לאף אחד לא ממש היה איכפת. היו לה שפתיים דקות ופה רחב שצחק הרבה. לפעמים היא שנאה את הצחוק הזה.

החברות כבר התרגלו, צחקו איתה על זה. גם היא צחקה איתם. ז"א, זה באמת נשמע מגוחך מהצד. לפעמים היא חשבה על ההתקפים האלה כמה ימים אחר כך וכתבה לעצמה ביומן שאם יום אחד היא הייתה פוגשת מישהי ככה ברחוב היא בטח הייתה מחייכת אליה אחד מהחיוך הכי רחבים שלה, צוחקת לעצמה וממשיכה הלאה. איכשהו כשהיא מחוץ לזה היא תמיד מצליחה לשכוח איך זה בפנים.

אבל השכחה הזאת נמסה כמו חמאה בשקשוקה עד ההתקף הבא, בערך חודש אחר כך. בהתקף הזה היא שוב תצחק. תצחק על עצמה. על אחרים. על כלום בעצם, עד שהיא תיחנק. ואז הצחוק יהפך לבכי, והיא תשב ותרטיב את המקלדת של הלפטופ שאבא ואמא קנו לה כשהיא עזבה את הבית, ותבהה בשומר מסך שעות. ואז היא כבר לא תהיה מסוגלת לסבול את זה שהלוגו של ווינדווס לא יוצא אף פעם מהמסגרת, והיא תצחק ותבכה גם על זה, וכבר יהיה לה קצת קיא בגרון. והיא תלך לחדר אמבטיה ותשתה כוס מים ותסתכל על העיניים האדומות במראה ותתחיל לקלל כמו שהתדמית שלה לא מרשה לה. והיא תגיד לאושר שבמראה איך היא שונאת אותה, ואת הצחוק שלה ואת הדו פרצופיות שלה ואת איך שהיא נראית, את הצמה הג'ינג'ית והמידה 40 והפה הרחב והכל, ואיך היא מטומטמת שככה היא מדברת על עצמה, וכמה היא מפגרת שהיא סותרת את עצמה.

ואז אושר תשתה עוד כוס מים, ותלך להתחבא מתחת לפוך. היא תסגור את כל האורות והתריס והדלת, ותקשיב לשותפות צוחקות במטבח,  מכינות שקשוקה. ואז היא תלך לישון.

ובבוקר היא תקום ותפהק חיוך עם הפה הרחב שלה ותחייך, כי היא כבר שכחה, והיא סלחה לעצמה וצחקה על עצמה כי אחרי הכל זה באמת נשמע מגוחך מהצד, ואם יום אחד היא הייתה פוגשת מישהי ככה ברחוב, היא בטח הייתה מחייכת אליה אחד מהחיוך הכי רחבים שלה, צוחקת לעצמה וממשיכה הלאה. עד הפעם הבאה, שהיא תיזכר באושר שהציצה בה מעבר למראה.