אני הילדה הכי רגילה שאי פעם פגשתי ביקום. זאת אומרת- חוץ מהקטע שזה כל כך לא רגיל להיות כל כך רגיל.
ההורים שלי בסדר. באמת בסדר. גם השני אחים שלי והמשפחה שלנו כולנו משני הצדדים לגמרי בסדר. אף אחד לא יצא באמת לא נורמאלי.
הדירה שלנו גם לגמרי רגילה. והחדר שלי גם כן, גם הבלאגן. טוב, האמת שהוא קצת לא נורמאלי, אבל היום גם זה נורמאלי- אפילו סטייל. לעזאזל.
הבגדים שלי נורמאלים. לא מיוחדים יתר על המידה, ואני גם לא לובשת משהו צעקני שייתפוס יותר מדי צומי.
אני דווקא כן אוהבת צומי. גם זה נורמאלי. אוף.
יש דווקא כמה דברים שלא נורמאלים אצלי, כמו האיכות של החברים שהיא כמעט יותר מדי מוצלחת, והאיכות של המשפחה שגם היא באמת משהו מיוחד. אבל לא מדברים על הדברים הלא נורמאלים. כי הם רק הופכים אותך לנורמאלי יותר.
בא לי להקיא מרוב נורמאליות. בעעעעעהההה.
רְסִיסִים מִמֶנִי 