נעלבתי

כן. מדבר שטותי. ואין לי כוח להסביר על זה לאף אחד כי יגידו לי שאני לא צריכה לקחת ללב, ושזה לא חשוב, ושזה היה בצחוק. אבל לא איכפת לי. לא איכפת לי שזה היה בצחוק בגלל שהצחוק הזה כבר לא מצחיק, ונמאס לי שאני ישר מתוייגת בתור בנאדם מסוג אחד לפני שמישהו באמת מכיר אותי. וזה ישמע מתנשא, אבל כן- אף אחד לא באמת מכיר אותי.
אין אף אחד שנמצא איתי בכל מקום שאני הולכת אליו, ויודע בדיוק מתי אני שמחה או עצובה או כבדה או זורמת. אז איך אפשר יישר לבוא ולהגיד לבנאדם את מה שהוא לא?

אולי אני מגזימה. אחרים יגידו שאני בטוח מגזימה, כי להעלב מזה שקוראים לך חופר וכבד רק מוכיח שאתה חופר וכבד ושאתה לא יכול לצחוק על שום דבר.
אבל זה לא שעשיתי משהו חופר. הפעם דווקא לא.

אני מרגישה ילדותית לגמרי כשאני מתלוננת על דבר כל כך אידיוטי. אני מרגישה כאילו חזרתי לכיתה ד' כשאני נעלבת מכל פעם שמשהו מראה שמץ של זלזול בעובדה שאני מדברת- אבל זה פשוט פגע. עמוק עמוק עמוק בפנים זה הגיע ונשאר תקוע עד שמישהו יבוא ויוציא את זה.

—–

אני מסתכלת על הטיוטה הראשונית הזאת ומחליטה לא לגעת בה- למרות שהיא.. כל כך ראשונית. אני אפילו מפרסמת, לא יודעת למה, לא בשביל שירחמו, אולי זה סתם דרך להתחיל לשלוף את הסכין.

אודות tamar schachter

אהלן! אני תמר שכטר- ירושלמית, מורה, מוזיקאית, מתכנתת, ועוד כותרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s