בתוך הארון, בין כל הבגדים הישנים (איפה שבדר"כ שמים מגפיים) נמצאת הגיטרה של אבא. בעצם היא נמצאת שם רק בלילה, והיא בטח נורא בודדה בלי האצבעות שלי שידגדגו אותה, ובלי שיהיה אף אחד חוץ מהבגדים והמגפיים, לשיר לו שירים.
היא קצת זקנה, כי היא הייתה הגיטרה הראשונה לגמרי של אבא, כשהוא רק התחיל לנגן, ותמיד כשלוחצים על המיתר האחרון טיפה יותר מדי למטה (בערך בסריג השישי, ככה אבא אומר) יש מן זמזום כזה, זיוף קטן שבו היא מזכירה לך את הדרך הארוכה שעברה. ומה שהכי חשוב הוא, שאסור לך לזלזל בה! למרות שכשמסתכלים מהצד כל מיתר הוא בגוגבה שונה,ולמרות שהגב קצת מתקלף, ואפילו את הקישוטים ליד הפתח (שנראה כמו פה גדול בלי שיניים) כבר לא כל כך רואים.
זה מוזר לחשוב שגיטרה כל כך ישנה יכולה כל הזמן להמציא שירים חדשים (אפילו שאני קצת עוזרת לפעמים). למרות שבכלל לא איכפת לי שהיא ישנה, כי הצלילים תמיד ישארו חדשים.
רְסִיסִים מִמֶנִי 