אתה יושב בבית, שהפך להיות בית סוהר של הנשמה. הכלוב הזה מחזיק את כל מה שאתה רוצה להוציא החוצה, עמוק עמוק בתוך הבטן- כמו אגרוף. אתה רוצה להגיד לכל העולם מה אתה חושב, ושגם מישהו יקשיב, אפילו מישהו אחד, וזה יהיה מספיק, אבל הכלוב סוגר אותך. אתה רוצה לברוח רחוק מכל הבלאגן שמסתובב אצלך בראש, או אולי סתם לתפוס אותו לאט לאט ולהניח חזרה במקום, כמו שני סלילי חוטים שהסתבכו- אתה לא יכול, הכלוב הזה קושר את הידיים שלך ביחד, ולא משנה כמה הן צמודות, הן יהיו מאוחדות פחות ואף אחת מהן תהיה מסוגלת לעשות את עבודתה.
הכלוב כובל אותך בשלשלאות אל המציאות.
ככה זה כשנדפק המחשב.
רְסִיסִים מִמֶנִי 
like