יש מקום אחד, מאחורי הספה בבית של סבתא, שהוא מקור אחר. מקום, לגמרי לגמרי אחר מכל הדברים הרגילים. ואולי אתם חושבים בעצם, מה זה צריך להיות? זאת אומרת, עד כמה קיר אחד ורצפה אחת וספה אחת הופכים את העולם לשונה יותר? אז בואו אני אספר לכם, כי מאז שהגעתי לשם אני בקושי יוצאת. מאוחרי הספה הזאת, כל העולם שבחוץ- בום נופל ומת. אתה נשארת שם לבד לבד ואם למשל תכנס לשם במשחק מחבואים, אפחד לא ימצא אותך. בעצם, אני אמצא אותך אם תהיה שם, אבל אני לא חושבת ששחקתי איתך פעם מחבואים,ואם כן, אז אתה בטח מכיר אותי מספיק כדי לדעת, שהמקום הזה יותר מיוחד מסתם מחבואים, הוא מחבוא מהרבה דברים אחרים שמחפשים אותך, דברים מפחידים הרבה יותר מבנאדם שאומר שמי שעומד מאחוריו הוא העומד.
יש שם שקט לגמרי, ואתה יכול למצוא את עצמך אומר לקיר או לספה או לרצפה: "אהההה, עכשיו אני מבין" ושומדבר שבעולם לא ישמע אותך. וזה גם לא כל כך משנה מה אתה מבין, העיקר שאתה מבין משהו.
לפעמים, המקום הזה סתם נחמד, כי אתה יכול להניח את הראש ולחלום קצת, ולמרות שהצד השני של הספה הרבה יותר נוח, החלומות מאוחרה דווקא יותר נחמדים, ואפילו אתה לא צריך לישון כדי לחלום אותם.
אני יודעת, שכשאני אהיה גדולה ממש, אולי אפילו סבתא, גם לי יהיה קיר וספה וקצת רצפה באמצע, כדי שתמיד יהיה מקום… אחר, כמו שהיה בין הקיר לספה לרצפה בבית של סבתא. מקום אחר, שאליו אני אוכל לברוח.
רְסִיסִים מִמֶנִי 