השמיכה

החזקתי את הפלאפון ביד וניסיתי להרדם שוב. למה צריכים לקום כל כך מוקדם? במילא כולנו ישנים בשעה הראשונה. הצלצולים לא הפסיקו, ולמה שיפסיקו? ניתן להם ת'זמן, במילא בבוקר הכל תמיד ארוך יותר, מתמשך עד… עד אינסוף. משכתי את שמיכת הפוך מעל הראש, כדי שתגן עליי מ.. הכל, בעצם, אבל את הפלאפון החזקתי בפנים כדי שאני לא ארדם לגמרי. חשבתי על אתמול, על מה שקרה בדרך הבייתה, והתחפרתי עמוק יותר בתוך השמיכה. חח… כאילו שהיא יכולה להבריח את הפחדים שנמצאים בתוכי כשהיא בקושי מחממת את הבחוץ, עוד לא ראית שמיכה שמחממת מבפנים.

אז מה?… זה בעצם לא כל כך משנה אם לא הקשיבו לי, ויש מצב שפשוט היה להם יום רע. יום רע כבר במשך די הרבה זמן…אווף. ידעתי שזה לא ככה. ידעתי שמתחיל עכשיו משהו שלא בטוח שאני אוכל להתמודד איתו, ידעתי שאם אני רק אזיז את השמיכה טיפה, אני אוכל לראות את השנאה שלהם מבעבעת על הגז.

השעון צלצל שוב. הגיע הזמן לצאת מהשמיכה שמחממת בכל אופן רק את הבחוץ, הגיע הזמן לצאת אל העולם. השמיכה לא תעזור לי יותר.

אודות tamar schachter

אני תמר. יהודיה, מאמינה, ירושלמית ועוד דברים. אני בעיקר יודעת שאני לא יודעת כלום, אבל אני עובדת על זה. this pretty much sums it up.
פוסט זה פורסם בקטגוריה סיפור קצר\ קטע, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s