כשחיים בעיגול.
תמיד רציתי,שהחיים שלי יהיו כמו ריבוע.
עם ארבע פינות,ארבע פניות.
כמו שיש לידה,בר מצווה,חתונה ומוות. חשבתי שהחיים שלי הם ריבוע. חשבתי שהדברים היחידים שמשנים אותך,הדברים היחידים שבאמת משמעותיים בשבילך,ונחרטים בזיכרון-הם הפינות של הריבוע.
אבל האמת היא,שזה ממש לא ככה.יותר ויותר אני מרגישה שהחיים שלי הם כמו עיגול- עם אינסוף נקודות מפנה,ושבכל רגע ורגע,אתה עובר שינוי.כי בעצם, מי שאני עכשיו זה לא מי שהייתי לפני שבוע, לא מי שהייתי אתמול,ואפילו לא מי שהייתי כשהתחלתי לכתוב את הדבר המוזר הזה. זה לא שיש פינות חדות שפתאום, ברגע אחד, אתה הופך להיות משהו כ"כ שונה,הולך לכיוון בדיוק הפוך, פונה ימינה או שמאלה,או בכלל- עושה הסבה מקצועית… אבל לאט לאט,בלי שאפילו שמים לב (בעיקר בעיגולים גדולים, כמו החיים,למשל) אתה משתנה. וככה, אחרי כמה זמן שחשבת שאתה תקוע באותה נקודה-אתה פתאום מגלה שאתה במקום אחר בעיגול,בחיים שלך-שאתה בנקודה שונה,בכיוון אחר.
וזה גם הרבה פחות דרמטי, כשחיים בעיגול. כי זה לא שתוך שניה אתה משתנה מקצה לקצה.אבל מה לעשות שזה פשוט ככה?… והאמת,זה נראה לי עכשיו קצת קשה-לחיות ככה,בריבוע. כי מאוד קשה למצא סיבות- לשינויים כל כך גדולים.
וחוץ מזה, לאנשים לא כ"כ סבלניים, כמוני לדוגמא- קשה לחכות עד שתגיע הפינה הבאה.
רְסִיסִים מִמֶנִי 
אז אנחנו חוזרים על עצמינו? מגיעים בסיבובים כל פעם לאותו מקום בעיגול?
או אולי זו ספירלה? שבה אנו גדלים עם כל שינוי