יש רעשים מאחורי אבל
אני מפנה את מבטי לשקט
נלחמת בגירודים הקטנים,
בדקירותיו של הדשא
הניחו לי
תנו לי אותי קצת לעצמי
קצת עצומת עיניים
להפוך כל כולי רק לרגע
לפיסת הגוף חסרת השם
בין הבטן לגב
בין עכשיו ל
עכשיו
עוד מעט והשמש תפקח את עיניה
ואני אלבש את עצמי ואלך
לעשות דברים חשובים יותר (וחיוניים פחות)
אבל לבנתיים
נכון, זה לא שחור לבן
אבל זה צבעוני ולא אפור
ושערי הברזל אינם כבדים כל כך
ואת אינך חלשה כל כך.
שומעת? אין לך תירוצים.
להוריד את המשא מעל גבך
כואב פחות מלהמשיך
לשאת אותו
ועדיף לאסוף את ליבך משולי הדרך
מלהתגעגע אליו ולהמשיך ללכת.
ובסוף את יכולה לבד. ובסוף את לא לבד.
שומעת? את לא לבד. לא כל כך
זה יום ראשון ואת
שולחת יד עייפה
לטלפון ומגלה
(עוד פעם)
שהשעה 11:10.
את הזריחה פיספסת מזמן
גם גל החום כבר הגיע…
האור המאובק
נכנס דרך החלון הסגור
ואיתו כל הרגעים של הלילה שנגמר
שהחושך יפה להם
יותר.
הפעם את כבר לא מופתעת
באכזבה משועממת את
יורדת למכולת לקנות לחמניה
שתפחה בזמן בו את צנחת
על המיטה אחרי ש
(עוד פעם)
הפסדת בקרב מול עצמך
אני סמרטוט זוהר
משקף את כמיהותך
במסווה של תשוקה דו קוטבית.
אני לא מסוגלת לגעת
(לא מסוגלת לא, בעיקר)
מריונטה קשורה בחוטי תיל
נמשכת בקורי קרבה מעובדים.
אפילו הירח
יקירי
נראה כמו שלט ניאון זול
צוחק בצרידות מעושנת
מכיר את המזויפוּת שאני.
מבוכה משתפלת
בקצה השפה התחתונה
וחיבה מתכרבלת
בקמטים בשולי המראות.
מעליהן, שתי קשתות
מתעגלות בהפתעה סבוכה
למולך
קליגרף של הנפש
מלטף בעטך את תווי הפנים
לכדי מנגינה רכה
בחוצפתך
מנסח הוויה במילים.
לגעת
שפירושו קליפות משתפשפות
כמו אבני צור
וגרעינים עולים בלהבות
וביניהם גשר עץ רעוע
להאמין
שפירושו לעצום עיניים
ולגרש את הגמדים מאחורי העפעפיים
שמציצים לבדוק מתי תעלם
להתרגש
שפירושו להפריח אלפי ציפורים בנפש
אשר חובטות בכנפיהן
על דלתות גופי הסומר
לראות
שפירושו לנהל דיאלוג עם האור
דרך וילונות חצי שקופים מרשרשים
ולהרפות
שפירושו לסלוח לגוף הרועד
ולא לכפות עליו שלווה
שלא תשוב בקרוב
(ותודה לילי על הסדנא)
http://www.youtube.com/watch?v=CbMSUe0JNzE
https://soundcloud.com/tamar-schachter/fm0wkwh75rww
בלי הרבה מילים מיותרות- שני שירים שלי, הראשון הוקלט באולפן הצוללת הצהובה (המגניבים), השני הוקלט באולפן ביתי אצל חברתי האהובה והיקרה תמר פילוסוף המופלאה.
– לפעמים נדמה שהחושך מתאמץ בנשימותיו האחרונות לפני הזריחה, כמו צעקה של מטוס לפני נחיתה. וגל שניה לפני שהוא נשבר בבכי.
– יש דברים שאני לא מצליחה לשלוט בהם כמו אהבה שנשפכת אותי החוצה ואני סדוקה מניסיון להכיל את כולה.
– וזה כמו חול מתפורר, שמתגעגע לזכוכית שהוע עדיין לא גרגר ממנה וגם כשיהיה, הוא אפסי ושקוף את עצמו לדעת.
-כל הלילה התעוררתי וחלמתי וקמתי ונשמתי ונחנקתי והתהפכתי וכמעט שנרדמתי רצוא ושוב רצוא ושוב מתקרבת ובורחת מעצמי כמו ילד שבא ללטף את המפלצת הפצועה שמתחת למיטה או לזרוק מטבע למוזיקאי ברחוב.
-אזור הדגדוג לפני שמוצאים את המילה הנכונה, מתקרבים בחשש, נוגעים-לא-נוגעים, מלטפים, מטפטפים, מדגדגים באושר מהול באי נעימות עצומה. לברוח לשני כיוונים הפוכים בו זמנית.
– במקום בו נגמרות המילים השורה שלי מחבקת את עצמה בחיוך קצת שבור ונהרות שוצפים של שתיקה ממלאים ונושאים את סדקיו.
-…ופתאום הייתי בעצם אדם אחר שקצותיו פרומים ומטושטשים והוא נמרח ודוהה ונאבק וקפוא בדעיכתו.
-שלום. כלומר, אני כאן, וגם אתה כאן, ואולי נחכה כאן מעט לפני שנמשיך כל אחד בבדידותו המשתרכת.
ותודה רבה לאליעז כהן על הסדנא היפהפיה, והמדויקת להפליא 🙂
כְּשֶׁלָּחַשְׁתּ שֶׁכָּל שֶׁבֶר
שׁוֹנֶה וְיִחוּדִי
וְאִלּוּ הַשָּׁלֵם אָחִיד וּסְתָמִי שֶׁכָּזֶה
רָצִיתִי לִצְעֹק לְךְ שֶׁהַיֹּפִי
שֶׁל אִצְטְרֻבָּלים
שֶׁל קְווינְטַה
שֶׁל פֶּלַח תַּפּוּחַ יָרֹק בִּדְבַשׁ
שֶׁל כַּפּוֹת רַגְלַיִם מִתְחַפְרות בְּחוֹל לַח
וְשֶׁל אֶצְבְּעוֹתַיִךְ פּוֹרְמוֹת צַמָּה
מֵאִיר שׁוֹנֶה כָּל כָּךְ
וְאִלּוּ כֻּלָּנוּ
בּוֹדְדִים
בְּאוֹתָן הַמִּלִּים מַמָּשׁ.
יש אנשים שתולים שעון אפילו בחדר אמבטיה, כדי להגביל גם את הבריחות שלהם- לא לתת לעצמם להתמכר לשטיפת נפש הזאת. לא מזמן שמתי שעון מעורר אבל אחרי הפעם הרביעית שהיד המטפטפת שלי הרטיבה אותו בניסיון לדחות את הקץ הוא השמיע קולות מחאה ונשתתק. בגמר הדין ספרתי אותו והכרענו שאם אני אשים אותו בספא אורז למשך יומיים הוא ינכה לי שליש מהעונש בגין התנהגות טובה.
העולם מתחלק לאנשים שהולכים רק על הסדקים והשברים והחריצים ברחוב ולאלה שחושבים שאסור לדרוך על הקווים. ז"א, יש גם אנשים שעוד לא החליטו באיזה צד הם ומחליטים בהתאם לגודל הלבנים או אנשים שחושבים שזה מטומטם והולכים גם וגם בכוונה וכאלה שבכלל לא שמים לב לאן הם הולכים ועל מה הם דורכים ואולי הם בעצם קבוצה אחת וכל האחרים הם חלק אחר ובכלל- העולם מתחלק לכלמני חלוקות אפשריות, (כמו למשל כאלה שאוהבים סושי וכאלה שעדיין לא אכלו את הסושי הנכון, וגם לאנשים שפותרים קוביה הונגרית וכאלה שמבלגנים אותה, או אנשים שהתקבלו לתכנית מצוינות ביסודי ולאלה שהתקבלו אבל אמרו להורים שלהם שהם לא רוצים ועכשיו הם כבר לא זוכרים למה, וחבל.) חלוקות שכל אחת מהן שוברת את העולם לעוד כמה חלקים, וכל השברים האלה יוצרים אשליה של סדר, שזה בעצם בלאגן במסגרת, שזה אולי משהו שאפשר יותר לעכל- והכל בגלל איזה חכמולוג שהחליט להפריד את האור והחושך ועכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם כל החלל הפנוי הזה.
"וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לִבְרא אֶת הָעוֹלָם
לא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ
מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכּל אֵין סוֹף
עַל כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין
וְעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי"
מילים שכתבתי
אני בדרך כלל לא חובש כובע.
רְסִיסִים מִמֶנִי 